פסק-דין בתיק בג"ץ 3296/13

השופט א' שהם:

1.        בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת, המיוצגת על ידי בעלה, לבטל את פסק הדין בתיק דב"ע 3-405/97 פופוביץ נ' מכון בית יעקב למורות בירושלים (18.5.1998) (להלן: פסק הדין), אשר ניתן בעניינה, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. כמו כן, וככל שניתן להבין מהאמור בעתירה, מבקשת העותרת גם לקיים "דיון מורחב" בעניינה.

            יצויין, כי מדובר בעתירה שישית במספר של העותרת לבית משפט זה, הנסבה על תוקפו של פסק הדין, אשר ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לפני כ-15 שנים, במסגרתו נקבע, כי על המשיבים 2 ו-3 לשלם לעותרת פיצויי פיטורין בסך 33,000 ש"ח, אשר אין מחלוקת כי הועברו לרשותה.

ההליכים המשפטיים עובר למתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה

2.        מהמסמכים המצורפים לעתירה עולה, כי מאז פיטוריה של העותרת, בשנת 1972, ממשרתה כמורה וכמנהלת בית ספר אצל המשיבים 2 ו-3, היא ניהלה הליכים משפטיים שונים נגד המשיבים בדרישה לשוב למקום עבודתה, וכן לקבל פיצויים בגין פיטוריה. בית הדין הרבני האזורי, אשר שימש כבורר בין הצדדים, קבע, כי על המשיבים 2 ו-3 לחזור ולהעסיק את העותרת בשנת הלימודים העוקבת לשנת פיטוריה (תיק (אזורי י-ם) 1577/תשמ"ג פופוביץ נ' מכון בית יעקב למורות ירושלים(26.5.1983)), ושנים מאוחר יותר, פסק, כי יש לשלם לעותרת משכורת מלאה בגין שנה זו, בנוסף לפיצויים כספיים (תיק (אזורי י-ם) 4812/תשמ"ח פופוביץ נ' מכון בית יעקב למורות ירושלים(24.10.1990)). 

           במקביל לפניותיה לבית הדין הרבני, הגישה העותרת תביעות נגד המשיבים 2 ו-3 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בנוגע לסכומי הכסף להם היא זכאית, לטענתה, ובית הדין לעבודה סירב לדון בתביעות אלה, משום התנהלות ההליכים בבית הדין הרבני (תב"ע (אזורי חיפה) לד/2-60 (אזורי חיפה) פופוביץ נ' מרכז בית יעקב (3.1.1975); תב"ע (אזורי חיפה) לה/2-78 פופוביץ נ' מרכז בית יעקב (15.1.1976)). בשנת 1986, הגישה העותרת תביעה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה וזה, כפי שניתן להבין מהמסמך הבודד שצורף לעתירה, דחה את התביעה בטענת התיישנות, והחלטתו זו אושרה גם בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. 

           אין מחלוקת, כי בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 24.10.1990, ולאחר שהמשיבים 2 ו-3 כפרו בסמכותו, פנתה העותרת, פעם נוספת, בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה, על מנת שזה יחייב את המשיבים בתשלום סכומי הכסף להם היא זכאית. הצדדים ניסו להגיע לפשרה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, ואולם הנסיון לא צלח, והעותרת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה. לטענת העותרת, בית הדין הארצי קבע, כבר בפתח הדיון שנערך בפניו, כי עילת התביעה הכספית התיישנה, ואולם לאור פסק דינו האחרון של בית הדין הרבני האזורי, הוא נכון לפסוק בסכסוך על דרך הפשרה, והעותרת נתנה הסכמתה לכך. בעקבות זאת, ניתן פסק הדין, מושא עתירה זו.

הליכים קודמים בעניינה של העותרת בפני בית משפט זה

3.        בעתירתה הראשונה לבית משפט זה ביקשה העותרת לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ואולם עתירתה נדחתה, משנקבע, כי אין עילה להתערב בפסק דין זה (בג"ץ 3739/98 פופוביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה(2.7.1998)). בעקבות כך פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, וכפי שעולה מפסק הדין שניתן בעתירה נוספת שהגישה העותרת (בג"ץ 1207/01 פופוביץ נ' הרב אליהו בן דהן מנהל בתי הדין הרבניים (5.6.2001)), טענה העותרת במסגרת תביעתה שם, כי הסכימה לפסק הדין שניתן בפשרה, מחוסר ברירה. בית הדין הרבני קבע בפסק דינו, כי טענת העותרת אינה מתקבלת על הדעת, וכי אין מקום לדון מחדש בתוקף פסק הדין האמור.

           במסגרת עתירתה השנייה לבית משפט זה (בג"ץ 1207/01 הנזכר) ביקשה העותרת להורות למנהל בתי הדין הרבניים לחדש את ההליכים המשפטיים בבית הדין הרבני. ואולם, עתירתה נגד המשיבים 2 ו-3 נמחקה בהסכמתה, ואילו העתירה נגד מנהל בתי הדין הרבניים אשר הוגשה, לטענת העותרת, כדי "ליצור עליו לחץ", נמחקה בהעדר עילה. בית משפט זה הבהיר בפסק דינו, כי העותרת עשתה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים, ולאור זאת היא חוייבה בתשלום הוצאות לאוצר המדינה. העותרת לא השלימה עם החלטה זו, וערערה על החלטת בית הדין הרבני האזורי לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, וזה קבע כי אין להתערב בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין תוקפו של פסק הדין, מושא העתירה דנן, ואף הוסיף, כי "הערעור בתיק זה הוא חוצפה ועזות מצח...המערערת עברה כל גבול אפשרי בטרדנות בלתי פוסקה ובהטרחת כל הערכאות האפשריות" (ערעור (גדול) 694109-35-01 פופוביץ נ' מכון בית יעקב למורות בירושלים(6.9.2001)).

           חודש מאוחר יותר, פנתה העותרת בעתירה שלישית לבית משפט זה. בית המשפט ציין בפסק דינו, כי אף שקשה לעמוד על מטרת העתירה, אין ספק, כי האמור בה נבחן בעבר על ידי ערכאה זו וכן על ידי בית הדין הרבני הגדול, ועל כן יש לדחותה (בג"ץ 8393/01 פופוביץ נ' משרד המשפטים (30.10.2001)). בקשתה של העותרת לבית משפט זה להבהרת הדברים, נדחתה אף היא, והעותרת חוייבה בתשלום הוצאות לאוצר המדינה (בג"ץ 2545/11 פופוביץ נ' מנהל בתי הדין הרב דייכובסקי (16.1.2012).

           העותרת פנתה ברביעית לבית משפט זה בבקשה להורות למנהל בתי הדין הרבניים לקיים דיון חוזר בעניינה, בהרכב של שלושה דיינים. זאת, לאחר שבקשה דומה, אשר נדונה בפני דיין יחיד של בית הדין הרבני, נדחתה. עתירה זו נדחתה על הסף משום העדר עילה להתערבותו של בית משפט זה, ובמסגרת פסק הדין צויין, כי "בשורה של פסקי דין אשר ניתנו בעניינה של העותרת הובהר - הבהר היטב - כי מאז שנפסק לה סכום הפיצויים, שוב אין מקום לקיום הליכים משפטיים בעניין פיטוריה". משום אופיה הטרדני של העתירה חוייבה העותרת, אף במסגרת הליך זה, בהוצאות לאוצר המדינה (בג"ץ 2961/04 פופוביץ נ' הרב אליהו דיין מנהל בתי הדין הרבניים (15.4.2004)).

           ככל הנראה, ועל אף האמור בהחלטות שניתנו על-ידי הערכאות השיפוטיות עד כה, פנתה המבקשת שוב לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לקיים דיון חוזר בעניינה, וזו נדחתה על ידי דיין יחיד. על החלטה זו עתרה העותרת לבית משפט זה, זו הפעם החמישית, ועתירתה נדחתה על הסף "שכן עיון בעתירה וצרופותיה מעלה כי אין בטענותיה כדי להצדיק כל דיון נוסף בהחלטותיו של בית הדין הרבני לפיהן משפסק בית הדין לעבודה את דינו, על דרך הפשרה, אין עוד מקום לדיון מחודש בפניו" (בג"ץ 2545/11 פופוביץ נ' מנהל בתי הדין הרב דיכובסקי, פסקה 2 (4.5.2011)). אף בגין עתירתה זו הושתו על העותרת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה

4.         בעתירה דנן מבקשת העותרת להשיג, פעם נוספת, על תוקף פסק דינו של בית הדין לעבודה, בטענה כי נפלה טעות בקביעת בית הדין הארצי, כי עילת תביעתה הכספית התיישנה, וכן בטענה בדבר גובה הסכום שנפסק לטובתה, במסגרת הסכם הפשרה. יובהר כבר עתה, כי לא מצאתי כל טעם לסטות מההחלטות הקודמות של ערכאה זו בעניינה של העותרת, בהן נקבע, פעם אחר פעם, כי אין כל עילה להתערבותנו בסוגיה האמורה.

            הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה אלא במקרים חריגים בהם מתגלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, אשר שורת הצדק מחייבת לתקנה (בג"ץ 2343/13 שמואל נ' המוסד לביטוח לאומי(1.5.2013); בג"ץ 764/13 אלראי נ' בית הדין ה ארצי לעבודה (5.2.2013); בג"ץ 62/13 תורג'מן נ' בית הדין הארצי לעבודה (28.1.2013)). העותרת שטחה את טענותיה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, עוד במסגרת עתירתה הראשונה, ובית משפט זה לא מצא כי טענותיה מגלות עילה להתערבות בפסק הדין האמור. מאז ניתן פסק הדין בעתירתה הראשונה על-ידי בית משפט זה ועד היום, לא חל כל שינוי בנסיבות הרלוונטיות, ואין צריך לומר כי העתירה שלפנינו אינה מגלה טעם אחר המצדיק את קבלתה, ומשום כך דינה להדחות על הסף. לעניין דחיית עתירה על הסף משום "העדר עילה" להתערבותו של בית משפט זה, ראוי להפנות לאמור בבג"ץ 6104/94 עמותת אמיתי אזרחים למען נ' מיכאל בן יאיר (6.11.1994):

"מהו, אם כך, הפירוש הנכון של 'עילה' בהקשר של תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק? הפירוש צריך לשקף את תכלית התקנה. והתכלית ברורה:נ לפתוח דרך לדחיית עתירה באופן מהיר ויעיל כאשר, על יסוד האמור בה, אין לה סיכוי להתקבל. ... האם ראוי, למשל, להטיל על פרקליטות המדינה את נטל ההגנה בפני עתירה טורדנית, ולצורך זה לדרוש ממנה כי תכין תשובה בכתב, לאחר שתערוך את הבירורים הנדרשים, ולאחר מכן תטען בעל פה בפני בית המשפט, וכל זאת אף אם ברור וגלוי מלכתחילה כי העתירה נדונה לדחייה? נטל כזה תובע מחיר, לא רק מפרקליטות המדינה, אלא בעקיפין מן הציבור הרחב, שפרקליטות המדינה משרתת אותו במשאבים מוגבלים. אין לכך הצדקה כאשר ברור לבית המשפט כי אפילו אם כל האמור בעתירה אמת, עדיין אין לה סיכוי להתקבל".

יתר על כן, עצם העובדה כי במשך שנים ארוכות, מנסה העותרת להשיג על תוקפו של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, הן בעתירות לבית משפט זה והן באמצעות פנייה לבתי הדין הרבניים, ועל אף ההחלטות המשפטיות הברורות והעקביות בעניינה, מקנה לעתירה צביון קנטרני וטורדני. אופיה זה של העתירה מהווה טעם נוסף לדחייתה על הסף. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים, פסקה 2 (28.6.2005):

 מושכלות ראשונים הם כי צד לדיון שכבר הוכרע בבית המשפט, אינו רשאי לשוב ולחזור על טענות שהועלו בדיון הקודם. כלל זה הוחל גם על הדיונים המתנהלים בבית המשפט הגבוה לצדק, אם מכוח תורת 'מעשה בית דין' ואם מתוך מטרה שזמנו של בית המשפט לא יבוזבז לריק על ידי מתדיינים שיביאו לפתחו בשנית עתירות שכבר הוכרעו [...] לא אחת, הביע בית משפט זה את הסתייגותו מהושטת סעד לבעל דין אשר מטריד את בית המשפט בעניין שכבר נדון בפניו. ניסיונם של מתדיינים לעורר שוב טענות שכבר נדחו על ידי בית המשפט, נתפס, ובצדק, כשימוש לרעה בהליכי המשפט [...]" (וראו, לעניין זה, גם בג"ץ 9343/02 יורב אחזקות בע"מ נ' נשיא בית המשפט העליון(5.11.2002); בג"ץ 4724/94 בן-דרור נ' שר הפנים (26.8.1994).